<h1>רבינו יהונתן מלוניל על תענית</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אין שואלין הגשמים וכו', דהינו ותן טל ומטר בברכת השנים. אלא סמוך לזמן גשמים, כלומר שאנו חפצים בהם אפילו לר' אליעזר דאמר הזכרה עבדינן ביום ראשון של חג אבל שאלה לא, ולקמן בפרקין [י' ע"א] פליגי תנאי מתי הוא סמוך לגשמים.
ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, דהינו יום שמיני של חג. האחרון מזכיר, כלומר בתפלת מוסף אומר משיב הרוח ומוריד הגשם. הראשון, דהינו בתפלת יוצר אינו מזכיר. וכל ימות הגשמים מזכירין אותו עד הפסח וגם ביום טוב ראשון של פסח בתפלת יוצר מזכיר משיב הרוח ומוריד הגשמים אבל בתפלת מוסף אינו מזכיר אלא אומר מוריד הטל ולפי שהיה מנהג הקדמונים להיות להם שני חזנין אחד לתפלת יוצר ואחד לתפלת מוסף [נקט ראשון ואחרון].
מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו', מפרש בגמרא דהתם קאי במסכת ברכות שהיא בסדר זרעים מזכירין גבורות גשמים וכו' בפרק אין עומדין [ל"ג ע"א], והדר מקשי מאי שנא דשבק לשאול בכל סדר זרעים עד הכא בתענית דהוא מסדר מועד, ומתרץ בסדר מועד נמי הזכיר דתנן בראש השנה [ט"ז ע"א] ובחג נדונין על המים ומתוך שתולין הגשמים בדין הזקיקונו רבותינו להזכיר כמו ששנויה היא במסכת ברכות, וקא שאיל הכא מאימתי אנו מתחילין כלומר מתי ראוי שהגיע העת להזכיר ולשבח עליו וקאמר ר' אליעזר מיום טוב הראשון של חג שהרי סמוך לימות הגשמים הוא ועוד דילפינן מלולב כשם שצונו הקב"ה על ארבעת מינין שבלולב להביאם לפניו כדי שיתברכו בו בגשמים לפי שאלו ארבעת מינין אינן יכולין לחיות בלא מים כמו כן נזכיר גבורות גשמים דהינו משיב הרוח ביום טוב הראשון של חג אי נמי מנסוך המים גמר [ר"ה שם] שהרי גם הוא לרצוי גשמים דאמר רחמנא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו עליכם גשמי שנה. ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון, דהינו יום שמיני של חג דהא לא יתבינן בסוכה אבל כל שבעה לא שהגשמים בימות החג סימן קללה הם כדאמרינן בסוכה [כ"ח ע"ב] הא למה זה דומה לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו כלומר אי אפשי בשמושך. אמר לו ר' אליעזר אף אני [איני] אומר לשאול, שישאל טל ומטר אין כונתי לומר שבחי [ה'] בגשמים בעבור שיתן לנו היום או מחר גשמים דהא אין אנו שואלין גשמים בחג כלומר דהינו ותן טל ומטר אפילו בחולו של מועד שמתפללין אנו שמונה עשרה ברכות אלא אמרתי לשבח שהוא משיב הרוח ומוריד הגשמים בעונתו דהיינו אחר ימי החג. אמר לו ר' יהושע אם כן כונתך, כל ימות הקיץ יכול להזכירו.
<h2>דף ג.</h2>
תנא בטל וברוחות לא חייבו וכו', לומר בימות החמה מוריד הטל ובימות הגשמים משיב הרוח אין חובה על המתפלל להזכירם. לפי שאין נעצרים, שאלמלא הם אין העולם מתקיים.
<h2>דף ג:</h2>
בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, שאמת הוא זה שגם בימות הקיץ צריך הרוח, אבל אם אמר מוריד הגשם מחזירין אותו לפי שאין בהם תועלת לעולם אלא אפילו היזק יש בו. בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, דהא לא מיעצר ואינו צריך לרצוי זה דהא אין צריך לשאול אותו בברכת השנים. לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, דהא הוא מיעצר וצריך הוא לשאול עליו בברכת השנים ולפיכך צריך לומר בתחית המתים. ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח, כלומר שלא אמר משיב הרוח בימות הגשמים. ומפריח הטל, שלא ירד בימות החמה. אין מחזירין אותו, דהא לא מיעצר. והתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר [לשון רי"ף]. אסופא מקשי דאמ' בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו לפי שלא הזכיר טל והא אמרינן שלא חייבו חכמים להזכיר טל, ומתרץ לא דמי דמצלי ומיקל, פי' שאינו מזכיר טל לההוא דלא מצלי ולא מיקל שמזכיר מוריד הגשם בימות החמה דכיון שמזכיר הפך מה שאינו צריך ועוד שהוא מזכיר לעולם ולא הזכיר כלל מה שצריך לא יצא ידי חובתו. (והרי) [והדר] מקשי לרישא אמרת בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו ואמאי לא והא(י) (דנא) [תניא] אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים מחזירין אותו, ומתרץ בההוא דלא אדכר בתחית המתים לא טל ולא מטר הוא דמחזירין אותו אבל אדכר חד שאמר מוריד הטל והוא אמת לא מיעצר וצורך העולם הוא אע"פ שלא אמר כפי שתקנו חכמים יצא ידי חובתו. ושמעינן מינה דאי טעה וכו' [לשון הרי"ף], ואפשר דלא פליג זה הבבלי עם הירושלמי שהביא דאיכא למימר דמיירי שלא הזכיר לא טל ולא מטר בתחית המתים ואז קאמר הוא דמחזירין אותו אבל אם אמר קצת רצוי שאמר מוריד הטל לבדו יצא כדפסק בירושלמי.
<h2>דף ד:</h2>
ואנן דאית לן תרי יומי, שני ימים טובים אחרונים שהם שמיני ספק שביעי ותשיעי ספק שמיני [מתחיל במוסף של שמיני ספק שביעי] דשמא יום טוב האחרון הוא. ופוסק במנחה, שמא חול הוא ואין זמן הזכרה עד מוסף של מחר ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני וחוזר ומתחיל במוסף. [ה' ע"א] רבא אמר כיון שהתחיל, במוסף של שמיני ספק שביעי שוב אינו פוסק, דכיון שנעשה(ו) קדש שהזכ(י)רנו בו גבורת גשמים נמצא דיום טוב האחרון הוא דהכי סבירא ליה לר' יהודה ביום טוב האחרון ולא ביום שביעי שהוא חול איך נעשהו חול שנפסיק במנחה וכיון שקבלנו עלינו לאמרו שכבר הגיע זמנו שוב לא נפסיק אפילו בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני.
כדי שיצאו כל המועדות בטל. [לשון רי"ף]. לפיכך מדכרינן טל ביום טוב הראשון של פסח שיהיו כל ימי המועד בטל וכל ימי החג בטל חוץ ממוסף של יום טוב האחרון ואילך אבל במוסף מדכרינן גשם לפי שידע כל הצבור שכבר הגיע זמן גשמים ויכוונו לבם לשמים מהיום ההוא ואילך.
<h2>דף ה.</h2>
עד מתי שואלין את הגשמים וכו', מקשינן בגמרא [ד' ע"ב] דר' יהודה אדר' יהודה דלעיל קאמר דאפילו הזכרה לא מדכרינן ממוסף יום טוב הראשון של פסח ואילך והכא קאמר ששואלין ותן טל ומטר עד שיעבור הפסח, ומתרץ האי עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת הפסח דהינו חצות יום ארבעה עשר כלומר דבתפלת יוצר אומר ותן טל ומטר אבל בתפלת מנחה של יום י"ד אע"ג דמצלינן תפלת חול לא אמרינן שאלה ותן טל ומטר אבל הזכרה אמרינן בתחית המתים משיב הרוח וכן בתפלת ערבית ובתפלת יוצר אבל לא בתפלת מוסף דכשם שעושין בימי חג הסוכות שמזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם ולא שאלינן עד מוצאי סוכות כמו כן בסוף ימי הגשמים מזכירין בלא שאלה, ומקשינן על זה הפרוש בשלמא בהתחלת ימי הגשמים מזכירין אע"ג דלא שאלינן משום דדעתנו לשאול גשמים בסמוך ואנו מרצים אותו בהזכרה כדי שיתרצה בנו אלא בסוף שדעתנו לפסוק לגמרי מלשאול עוד למה נרצה אותו בכך, ומשני תרי תנאי ואליבא דר' יהודה. ר' יוסי אומר עד שיצא ניסן, שעדין זמן גשמים הוא שנאמר [יואל ב'] ויורד לכם גשם (יורה) [מורה] ומלקוש בראשון דהינו ניסן.
<h2>דף ו:</h2>
משיצא חתן לקראת כלה, כשתרד הטפה מן (הקרקע) [הגג] על (הגג) [הקרקע] נעשה בקרקע כמין אבעבועות ונקראין על שם חתן וכלה לפי שנקראת גשמים רביעה ואמר מר מה לשון רביעה אמר ר' אבהו דבר הרובע את הקרקע כדרב יהודה אמר רב מיטרא בעלה דארעא היא לפיכך נקראין חתן וכלה.
אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרויהו, מפורש בהלכות רוב ההודאות ואל ההודאות ולא נהיר דהא זה הפך זה הילכך כיון דלא איפסיקא לן הלכתא אי כר' יהודה דאמר מודים אי כר' יוחנן דאמר ואלו פינו נימרינהו לתרויהו מודים אנחנו וגם ואלו פינו.
<h2>דף י.</h2>
בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. מאי טעמא דר' מאיר דשמעינן ליה בבריתא דקאמר דזמן גשמים הוא בשלשה במרחשון דתניא [לעיל ו' ע"א] ר' מאיר אומר בכירה בשלשה בינונית בשבעה אפלה בשבעה עשר כלומר יורה הוא במרחשון ומלקוש בניסן וברביעית יורה יש בו שלשה זמנים שראוי שירדו בהן הגשמים ואם לא ירדו בהן צריך שיתענו היחידים ויתפללו עליהם וזמן ראשון הוא בשלשה במרחשון והבינוני בשבעה ואחרון בי"ז. רבן גמליאל [אומר] עד שבעה במרחשון לא אמרינן ותן טל ומטר כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת דהינו ט"ו יום אחר סוכות כדי שלא יצטערו ישראל שיעלו לרגל בחזירתן וצריך להם ט"ו ימים אבל משהגיעו לעריהם שואלין את הגשמים אע"פ שלא הגיע זמן הרביעה עד י"ז במרחשון ד(ל)רבן (שמעון בן) גמליאל סבירא ליה כר' יוסי דבכירה בי"ז ובינונית בכ"ג יום ואפלה בראש חדש כסלו והכי מוכחינן בגמרא [שם].
ובגולה, פרו' דאית לן פירי בדברא שעדין לא הכניסו פירותיהם מן השדות ואם ירדו גשמים יפסדו. עד ששים בתקופה, כלומר (בתוקפת) [בתקופת] תשרי אבל בארץ ישראל שהיא מבכרת פירותיה כשמגיעין ימי החג כבר הכניסו כל תבואתם בבית ועל זה נקרא חג האסיף. כלפני ששים, ולא שאלינן מטר. או כלאחר ששים, [ושאלינן ופשט רב פפא כלאחר ששים] ושואלין בו.
הגיע שבעה עשר במרחשון וכו', דכבר עברו שלשה הזמנים של יורה שהם שלשה במרחשון ושבעה בו וי"ז בו לדעת ר' מאיר כדאמרינן לעיל [ו' ע"א]. התחילו היחידים, אלו החכמים. מתענין שלש תעניות, שני וחמישי ושני. ואוכלין ושותין משחשכה, כמשפט כל תענית יחיד. הגיע ראש חדש כסלו, שכבר עבר כל חדש הראוי לגשמים. גוזרין שלש תעניות גם על הצבור ואוכלין ושותין משחשכה כמשפט תענית יחיד דעדין לא נפיש ריתחא.
ומפסיקין בראשי חדשים, אם יגיע ראש חדש באותו יום שני או חמישי יפסיק מלהתענות בו דגזירתנו [קדם] לנדר קבלתן וידחה קבלתן מפני גזירתנו. [ע"ב] וימים הכתובים במגלת תענית, שאסור להתענות בהם לפי שנעשו בהם נסים לישראל וקבלום עליהם כימים טובים.
<h2>דף י:</h2>
תלמיד אני, ואיני חשוב כל כך כיחידים ואיני ראוי להתענות עם היחידים המתחילין אלא כולן ראויין לכך ולא חשיבי' להו ליוהרא בדבר שהוא צער לו. כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו', במה שהורגל ללמוד תדיר. ואפילו במסכת כלה, שאינה חמורה כל כך אם ישיב כהוגן ובזריזות לשואל אותו ראוי למנותו פרנס. דבר של שבח אינו עושה, כגון (להתלמד) [להתנהג] כתלמיד חכם בחלוקו ולהתנאות בטלית של תלמידי חכמים.
(או) ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן, אע"פ (שאין) [ש]דעתו לחזור מה שאין כן בשאר אסורי כדאמרינן (בחולין) [פסחים נ"א ע"א] רבה בר בר חנה אכל תרבא דאיתרא אע"פ שנהגו בו איסור בבבל כיון דדעתו לחזור הוה לא אמרינן חומרי מקום שהלך לשם דהתם מיירי דתלוי בטעמא הוא דאלו מותרין ואלו אסורין אבל בדבר של צער אסור לאדם לשנות ממנהגם וראוי להצטער עמהם.
<h2>דף יא.</h2>
חשוכי בנים, כלומר מי שאין לו בנים כלל מי שלא הגיע זמנו עתה להוליד.
<h2>דף יא:</h2>
אין תענית צבור בבבל, שיהא אסור לאכל בבין השמשות שלו כלומר שצריך שיאכל וישתה מבעוד יום. אלא ט' באב בלבד, אבל בתענית גשמים לא יאכל מבעוד יום דקיימא לן [י' ע"א] דבבל טבעני ולא יבשני כלומר רוב הרעב אינו בא מחמת יובש הגשמים שנעצרין דהא אינן צריכין מטר מפני לחלוחית הארץ שהוא רב מחמת שהיא עמק אלא אינו בא הרעב אלא מחמת טבעני שיורדים גשמים וטובעים ולכך אפילו יתפללו על עצירת גשמים אינה סכנה כל כך ולא מחמרינן בה אלא מותרין לאכל בלילה כשאר תעניות ואפילו קבלו עליהם שלא יאכלו אלא מבעוד יום לא אסרינן להו בנעילת סנדל. ובין השמשות אסור, לאפוקי מדשמואל [פסחים נ"ד ע"ב].
שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אפילו אכל ושתה כל הלילה, שמא תאמר לא חשיב תענית דכיון שקבלה מבעוד יום כונתו היתה שלא יאכל לילה ויום כליל שבת ויומו קמ"ל שלא היתה כונתו כי אם מן היום לבדו ויכול להתפלל עננו בתפלת היום שהם שחרית ומנחה כיון שקבלה מבעוד יום מיקרי תענית אבל אם לן בתעניתו ולא קבלה אפילו התענה לילה ויום כליל שבת ויומו מיקרי תענית שעות.
<h2>דף יב.</h2>
והוא שאמר יום סתם. [לשון רי"ף]. כגון שאמר הריני מקבל עלי תענית יום אחד בזה החדש ונזדמן לו יום אחד (מהשובע) [מהשבוע] שאמר בלבו (שבקר להשכמה) [בבקר בהשכמה] שישלם את נדרו ביום זה ונזדמן לו ששכח ואכל כיון שלא קבל עליו בשעת קבלה מיום זה ולא יום אחר שרינן ליה שיאכל פעם אחרת ולמחר או למחרתו ישלים נדרו ותענית שעות לא מיקרי אם לא שכח ואכל כיון שקבל עליו קודם שהגיע אותו היום. אבל יום זה מתענה ומשלים, לפי שאסר על עצמו כל שעות היום ורגעיו ואע"פ [שעבר על שבועת שוא] בשעה אחת מן השעות אין לו לעבור על השעות ועל הרגעים [האחרים] ודמי כמי שנשבע שלא אוכל ככר זה שנאסרו עליו כל זיתי הככר ואפילו הן אלף כיון שלא אמר שלא אוכלנה דאי הוה אמר הכי הוה משמע שאינו אוסר עליו אלא שלא יאכלנה כלה אבל מקצתה מותר אבל אמר שלא [אוכל נאסר בכל זיתי הככר]. אכל, שבלע מה שבא בפיו. אבל טעם, שלא בלעו לא אבד תעניתו.
שלא שקעה עליו חמה, שלא השלימו לגמרי ש(י)אכל קודם צאת הכוכבים.
מהו שיטעום [לשון רי"ף]. שיטעום התבשיל בחכו אם הוא מתוק או מלוח ואינו בולעו.
במנחה, ואפילו בשוק יאמר הריני בתענית למחר. בתפלת המנחה, שאומר בשומע תפלה תוספת רצוי ותחנונים על דבר שרוצה להתפלל ולהתענות עליו עד שיאמר הריני על זה הדבר בתענית למחר, ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תענית לאפוקי תפלת יוצר.
עד אימתי אוכל ושותה, בלילה שקבל עליו להתענות למחר בכל אותן תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. עד שיעלה עמוד השחר, שחלוק היום מן הלילה אבל הלילה עצמה לא פלגינן כיון דמקצתה מותר בכולה נמי מותר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר עד קריאת הגבר, דהינו קרא גברא כדאמרינן [יומא כ' ע"ב] גבי כרוז מהו [אומר] עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וכיון דקצת בני אדם עומדים ממטתן אסור לו לאכל דכיום חשוב אע"ג דעדין לא הוי עמוד השחר והכי צריך לפרש בראש מסכת פסח ראשון [ב' ע"ב].
התם כשלא סלק, את הטבלה דכל זמן שלא סלק לאו עקירה היא ולא אסח אדעתיה מאכילה וכסעודתא אריכתא דמיא. במתנמנם, לא ישן ממש הוא אלא מתנמנם וכי אדכרו ליה מדכר. תיר ולא תיר, ער ולא ער. ולא ידע לאהדורי סברא, אם שואלין ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם, וכי מדכרו ליה, שמעתא בענין זה מדכר.
<h2>דף יב:</h2>
אביי ורבא מסיימי אפינתא, שהופכין במלבוש הסנדל שמשימין מה שלמעלה למטה. ואין תענית צבור בבבל, שיהא אסור בנעילת הסנדל ושיאכלו וישתו מבעוד יום לפי שאין כל כך (ב)בבל צריכה לגשמים כדאמרינן [לעיל י' ע"א] בבבל טבעני ולא יובשני שיותר מזיקין רוב גשמים תבואות בבל מרוב עצירות הגשמים לפיכך לא נחמיר בתענית של גשמים בבבל.
לוה אדם תעניתו ופורע, מיירי במי שקבל עליו להתענות יום אחד מהחדש הזה ואחד יום מהימים עלה בדעתו בהשכמה שישלים היום נדרו ונזדמן לו אדם גדול שמזמן לו ולא יוכל להשיב פניו או אונס אחר לוה אותו התענית ופורע ליום אחר אבל אם קבל עליו בפרוש למחר אתענה אסור לו ללותו [וכן בתענית חלום] לפי שלא יועיל לו תעניתו לבטל הגזרה הנראית אליו בחלום הלילה ואפילו בשבת יכול להתענות כדי שיבטל [הגזרה] ויותר יש לו תענוג כשהוא מתענה משיאכל שידאג ויפחד מן החלום.
עברו אלו ולא נענו, עברו אלו שלשה של צבור שהן ששה ליחידים ולא נענו. גוזרין שלש תעניות אחרות, שני וחמישי [ושני]. ואוכלין ושותין מבעוד יום, בתוספת ענוי כדאמרינן ביום הכפורים וט' באב דהא נפיש ריתחא. עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד שבע תעניות, של שני וחמישי [ושני], שהן שלשה עשר, עם השש הנזכרים לצבור לבדם וליחידים הוו ששה עשר תעניות. ומה אלו, שבע תעניות יתרות על השלשה אמצעיים שבאלו השבעה מתריעין, ומפרש בגמרא [י"ד ע"א] בשופרות וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה כדאמרינן בראש השנה [ל"ד ע"א], ומשום הכי מתריעין בשופרות כדכתיב [במדבר י'] ותקעתם בחצוצרות וגו' ונזכרתם, תוקעין בשופר כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם ובתשובה יהיו נזכרים לטובה ולכל שש ברכות שמוסיף בתענית כדלקמן [ט"ז ע"ב] היו תוקעין בסוף כל ברכה וברכה שהן י"ח תרועות. ובשני, ובתענית של יום שני. מטין, פותחים דלתי החנויות קצת מהן סמוך לחשכה כדי שיקנו הצבור צרכי סעודה שיאכלו בלילה, אבל בתענית של יום חמישי כל היום פותחין לגמרי [להלן י"ד ע"ב] כדי שיקנו מה שצריך להם גם ליום השבת. עברו אלו ולא נענו, מכאן ואילך לא גזרינן תענית על הצבור מפני טרח צבור אלא ממעטים במשאם ובמתנם ובבנין של שמחה ובנטיעה של שמחה, בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים שהוא נעשה להתענג תחתיו אבל בנין הצריך לא אסרו. אבל היחידים מתענין עד שיצא ניסן דאכתי יועילו הגשמים אם ירדו.
[יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. ירושלמי אמר ר' אסי בר אבין הדא דתימא בשלא ירדו להם גשמים מכבר אבל אם ירדו להם גשמים מכבר סימן ברכה הם. פי'] ירדו להם גשמים מכבר, קודם ניסן סימן ברכה.
מעייני במילי דמתא, אם ידוע בעיר מי שיש בידו עבירה או גזילה שישיב גזלתו או שנאת חנם וישיבום ראשי הקהל לאהבה ולריעות ואחר שיתודו על עונותם יותר תהיה תפלתם מקובלת לערב (ו)משיתפללו וירבו בתפלה בבקר ולא יחפשו בגזלות וחבלות עד לערב וכן מצינו בעזרא שהקדימו הודוי לתפלה דכתיב [נחמיה ט'] ויקראו בספר וגו' הקדימו שלש קריאות עונשי המצות ושכרם תחלה כדי שיכנסו דברי החכמים והצדיקים ומוסרם בלב כל אחד בשלש שעות הסמוכות להם ויתודו על עונם ובשלש שעות האחרות אפשר שיצאו כל אחד ממה שצריך להם להתודות הלילה וכשהגיע מנחת הערב דהינו מנחה קטנה באו כלם [להתפלל עד צאת הכוכבים].
<h2>דף יג:</h2>
ולסוך אפילו כל שהוא, כלומר פניו ידיו ורגליו דשרי לרחוץ בחמין אסור לסוך. ואם להעביר את הזוהמא, שידיו מזוהמות שמשתמש ומתעסק בדברים המוסרחים ומסריחים את ידיו מותר אפילו לסוך.
<h2>דף יד.</h2>
[לא בראשונות, דהיינו ג' הראשונות של צבור דהא אכתי לא נפיש ריתחא]. ולא באחרונות, אע"ג דנפיש ריתחא כיון שהן שבע ויהיה בהן סכנה או משום הוצאת התיבה לחוץ לבית הקברות והבכי והדמעה רב בימים ההם ותהיינה המעוברות והמניקות מסוכנות אם יתענו. אבל באמצעיות, שאינן אלא שלשה ימים בלבד יוכלו לסבול אע"פ שאוכלין מבעוד יום כיון דלית בהו הוצאת תיבה ליכא שברון כל הגוף כולי האי.
<h2>דף יד:</h2>
לשאר מיני פורעניות, כגון דבר וחרב או מפולת. מתענין והולכין, ארבעים או חמשים יום עד שישמע השם תפלתם.
ואם יש לו אצטבא, לפני הפתח. פותח כדרכו, כגון שאינה פתוחה [ו]סמוכה לרשות הרבים.
אבל אם היתה כותלו נוטה [לשון רי"ף]. כלומר רעועה או נוטה לרשות הרבים או לרשותו סותרה ובונה אותה.
מחזירין לו בשפה רפה, משום איבה לפי שהוא עם הארץ אינו יודע שאסורין בשאילת שלום.
[אין אדם חשוב] רשאי ליפול על פניו, לבזות עצמו (בעבור) [בצבור] לבקש עליהם רחמים. אלא אם כן, יודע בעצמו שהוא חשוב כיהושע שאמר לו הקב"ה [יהושע ז'] קום לך למה זה אתה נופל על פניך וגו' נמצא שנענה וכיון שנענה כבוד הוא לו ולא בשת אבל אם אינו חשוב [כיהושע לא יפול על פניו] (ו)שמא לא יענה ויתביש.
<h2>דף טו.</h2>
סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה וכו', כלי צנוע היה [לנו] [ו]נתבזה בעונינו כדי שיקרעו את לבם כל הצבור, ולמה ברחובה של עיר לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא, ובגמרא [ט"ו ע"ב] מוכח דלא מיירי אלא בשבע אחרונות. ונותנין אפר מקלה, אפר ממש ולא [עפר סתם] אפר מקלה גנאי [יותר] (מאפר) [מעפר] סתם, ובגמרא מפרש כדי שתזכור אפרו של יצחק ותרחם עלינו. ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד, אבל הם עצמן לא יעשו כדי שיתביישו יותר לפי שאינו [דומה] מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. ובראש תיבה דכתיב [ישעיה ס"ג] בכל צרתם לו צר וכתיב [תהלים צ"א] עמו אנכי בצרה, וכל אחד ואחד, נוטל ונותן לעצמו. וזקן אומר להם דברי כבושין כדמפרש ואזיל שלא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שיהיו נענין. עמדו בתפלה, ברחוב. מורידין לפני התיבה, וכל המתפלל לפני התיבה נקרא יורד דכתיב [תהלים ק"ל] ממעמקים קראתיך ה' לפיכך בעינן שיהיה החזן המתפלל עומד במקום נמוך יותר מכל הקהל ולא יבקש מקום גבוה לפי שאין גובה ועומק לפני המקום כי הוא יודע (חי) [רזי] עולם. זקן, לפי שלבו נשבר מכמה הרפתקי שעברו עליו. ורגיל, לירד לפני התיבה כדי שתהא תפלתו שגורה בפיו בעוד שיכוין בתפלה ולא יטעה בשפכו דמעיו כמים שאם לא היה רגיל הוא טועה. ויש לו בנים וביתו ריקן, ומתוך שיש לו טפול ואין לו במה לפרנסם לבו (עגון) [עגום] מתפלל בכונה.
ומוסיפין עמהן שש ואלו הן, זכרונות אחת, שופרות שתים, אל ה' בצרתה לי [תהלים ק"כ] ג', אשא עיני אל ההרים [שם קכ"א] ד', ממעמקים קראתיך ה' [שם ק"ל] ה', תפלה לעני כי יעטוף [שם ק"ב] ו'. ואומר חותמיהן, כל פרשה ופרשה אחר זכרונות שאדם מתפלל בו בראש השנה וחותם בו ברוך זוכר הנשכחות ואומר פסוקי[ם] של שופרות כמו כן אומר חתימת שופרות ברוך שומע תרועה כדמפרש ואזיל. על הראשונה, אותה הראשונה אינה מחשבון הששה הנוספות רק היא מחשבון השמנה עשרה שבכל יום ויום אבל היה מתחיל להאריך בה וברכת הזכרונות היא תחלת שש לפיכך אומרים בזכרונות מי שענה אבותינו על ים סוף לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים (הרי) כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר אותם וגאלם כדכתיב [שמות ו'] ואזכר את בריתי. ובשניה היו אומרים מי שענה יהושע בגלגל שנענה בשופרות ביריחו וזהו [בעוד] שהיו ישראל עומדין בגלגל. ושמואל במצפה כדכתיבי ביה קראי צעקה דכתיב [ש"א ט"ו] ויחר לשמואל (ויצעק) [ויזעק] אל ה' כל הלילה והוא מעין אל ה' בצרתה לי שחטא שאול והיה חייב מיתה והאריך לו השם בעבור תפלת שמואל. ואליהו בהר הכרמל נענה וזהו מענין אשא עיני אל ההרים וענני ה' ענני [מ"א י"ח] תפלה היא על כן חותם בו שומע תפלה, ובגמרא [י"ז ע"א] שמחליף לאליהו שומע צעקה לפי שענני ה' ענני לשון צעקה והרמת קול הוא כדכתיב [דברים כ"ז] וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם, ותפלה לשמואל שמפורשת בו תפלה כדכתיב [ש"א י"ב] חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם. ויונה ממעי הדגה הוא מענין ממעמקים קראתיך ה' וחותם עונה בעת צרה דכתיב ביה [יונה ב'] קראתי מצרה לי אל ה' ויענני. ועל השביעית, שביעית לארוכה דהיינו גואל ישראל שהתחילו להאריך בה תחנונים, מי שענה דוד ושלמה לפי שמצינו שהתפלל דוד על הרעב כדכתיב [ש"ב כ"א] ויהי רעב בימי דוד, ובימי שלמה דכתיב [מ"א ח'] רעב כי יהיה בארץ וגו' בהעצר את השמים וגו' והוא מעין תפלה לעני כי יעטף כדכתיב [איכה ב'] העטופים ברעב בראש כל חוצות, וחותם בה מרחם על הארץ.
<h2>דף טו:</h2>
ואמר כל הברכות כלן ולא ענו אחריו אמן, כלומר לא אמרו אמן אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שהיו נוהגין במקדש כדאמרינן במסכת ברכות [ס"ג ע"א] שלא היו עונין אמן במקדש, פרש בערוך אמן סוף ברכה ואין סוף לברכותיו של הקב"ה.
לא היו נוהגין כן, שלא לענות אמן אלא ברוך שם כבוד מלכותו אלא במקדש בלבד לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה דלא סגי באמן לבדו אבל לא מחו (להם) [בהם] חכמים על התקיעות שהרי בגבולין נמי תוקעין כדמוכח בכמה מקומות.
תקעו הכהנים תקעו, חזן הכנסת שהוא שמש של קהל אומר ולא [העובר] לפי התיבה.
אנשי משמר וכו' הם הכהנים החלוקים לכ"ד משמרות ובעוד אותו [שבוע] שמגיע לחלקו אסור לספר ולכבס, ומפרש בגמרא [י"ז ע"א] כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין ואין זה כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה לפיכך קנסינן להו שאם לא עשו לא יספרו ולא יכבסו בכל אותה שבת עד יום חמישי מפני כבוד השבת. ואנשי מעמד, הם ישראל שהיו עומדין בירושלים על הקרבנות כשהיו מקריבין אותן דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכתיב [במדבר כ"ח] דבר אל בני ישראל וגו' תשמרו להקריב לי במועדו לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים ויעשו אותם להתעסק בקרבנות כשם שהכהנים היו חלוקים לכ"ד משמרות (ו)כמו כן היו חלוקים הלוים לומר שירה כמו שמפורש בדברי הימים [א' כ"ה] (ו)כמו כן שבטי ישראל נחלקין כל שבט ושבט לכ"ד משמרות כנגד כהנים לוים (וישראל), כלומר שאם היה בכל שבט ושבט כ"ד אלפים האלף אחד עולה עם משמר יהויריב והאלף השני כנגד ידעיה וכן כולם היו מכירין משמר הכהנים הידועה לאותה שבת וכשהיתה עולה משמר יהויריב היה ראוי לעלות עמו שנים עשר אלף מישראל אלף מכל שבט ושבט [גליון: לעמוד על קרבן מפני שלא יטרחו אמרינן בבריתא [עי' כ"ז ע"א] שהיו מעמידין מכל שבט ושבט בירושלם] בקביעות תדירה דאלו תאמר מאתים וארבעים (מכל שבט ושבט) שהן נחלקין לכל משמר ומשמר עשרה וכמו כן מאתים וארבעים מכל שבט ושבט ביריחו כדי (שיפסקו) [שיספקו] מים ומזון לאחיהם העובדים עליהם בעלייתן לירושלם אם רצו לעלות כלן ואם לא ירצו לעלות אין אנו חוששין להם שהרי יש מאותו המעמד בירושלם עשרה ישראל [גליון: וכמו כן היו עושין מן הכהנים שקצת מהם היו עומדים בקביעות בירושלם וגם ביריחו להספיק מים ומזון לכהנים המפוזרים בארץ ישראל] ואותם עשרה עצמן שהיו בירושלים ויריחו היו נחלקין לשבעה בתי אבות ואותן שלא הגיעו עדין יומן כמו כן היו מתקבצין בבתי כנסיות כמו שהיו עושין אותן חבריהם שהם עומדין בארץ ישראל ומתענין ארבע תעניות באותה שבת ומתפללין על כל ישראל, וקורין במעשה בראשית בשני על מפרשי ימים מענין מלאכת היום שבשני נתפלגו המים, בשלישי על הולכי מדבר דכתיב [בראשית א'] ותראה היבשה, ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות שאסכרה באה על לשון הרע כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"ג ע"ב] כדכתיב [תהלים ס"ג] כי יסכר פי דוברי שקר ומאור הקטן לקה ברביעי מפני לשון הרע לכך מתפללין על התינוקות שאין בהם כח וברגע אחת ימותו, בחמישי על עוברות ומיניקות דכתיב [בראשית שם] ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו'. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת ובאחד בשבת לפי שהיה שלישי ליצירה כלומר ליצירת אדם הראשון שהרי נברא אדם הראשון בערב שבת וכל יום שלישי יום חלוש טפי דכתיב [שם ל"ד] ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אבל אנשי משמר לא היו מתענין כלל כדאמרינן במתניתין שמא תכבד העבודה אלא בכל יום ויום אותן שלא הגיע עדין בית אב שלהם היו מתקבצים בבתי כנסיות להתפלל על קרבן אחיהם שיהא מקובל ברצון, ואנשי משמר של כהנים ולוים ואנשי מעמד של ישראל שלא כבסו ולא ספרו קודם הגעת משמרתם קנסינן להו, ובחמישי של משמרתם מותרין לספר ולכבס לפי שדרך בני אדם להסתפר בחמישי ולא בערב שבת מפני הטורח.
שלש תעניות הראשונות אנשי משמר, הכהנים היו חלוקים לעשרים וארבע משמרות וכל משמר ומשמר עובד שבת אחת ואחר כך חוזרין חלילה וכל אחד ואחד יודע שבתו אבל בשבעת ימי הפסח ושמנת ימי החג בכל קרבנות הבאים מחמת החגים היו כלן שוין וכל משמר ומשמר היה חלוק לשבעת בתי אבות לעבוד שבעת ימי השבת וכל אחד ואחד עובד את יומו אבל אם היו צריכין סיוע [מסייעין אותם בתי אב האחרים] אותו בית אב של יום שני ויום חמישי לא היו מתענין כלל בשלש ראשונות דאכתי לא נפיש ריתחא ואם היו מתענין לא היה להם כח לעבוד והיו מביאין קדשים לבית הפסול ואנשי משמר של שאר ימי השבת היו מתחילין להתענות אך לא היו משלימין שאם תכבד העבודה על בית אב(ל) של שני וחמישי היו עוזרין אותן ואם היו בתענית לא היו יכולין לעזרם, אבל בשלש אחרונות דחמירי טפי שאוכלין ושותין מבעוד יום מחמרינן נמי על אנשי המשמר שמתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין ובשבע אחרונות דנפיש ריתחא כולן היו מתענין ומשלימין.
אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות, לא (על) גבי תענית מיירי אלא איירי באנשי משמר לענין עבודה ובלילות אין לחוש שמא תכבד העבודה עליהם שהרי ראו שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה. אבל לא בימים, שמא יבאו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב של אותו היום וצריכין אלו לסייעם והרי אינן ראויין לעבודה דכתיב [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה להבדיל בין הקדש ובין החול להבדיל בין עבודה כשרה למחוללת אבל אנשי בית אב אסורין בין ביום ובין בלילה לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח או להפכן במזלג (או) [ו]פעמים שצריך להם כל הלילה להעלות האברים והפדרים על גבי המזבח שהרי לא אסרה תורה אלא מבקר ואילך דכתיב [שמות כ"ג] לא ילין חלב חגי עד בקר ואע"פ שאמרו חכמים עד חצות לא אמרו אלא להרחיק אדם מן העברה [ברכות ב' ע"א] אבל בני משמר לא צריך לסייע להפך במזלג דבית אב יכול להספיק לבדו הפוך המערכה.
כל הכתוב במגלת תענית דלא למיספד, דאית יומיא שהן אסורין בתענית לבדו אבל בהספד מותרין דשרינן הספד מפני כבוד הבריות החיים והמתים, ואית יומיא דחמירי טפי שאפילו הספד אסור לפי (גדול) [גודל] הנס שאירע בו החמירו חכמים על ישראל לכבוד היום. לפניו אסור, לפניו לפני היום טוב. לאחריו, [לאחר] יום טוב שכבר עבר, לפניו אסור בהספד ותענית דילמא אתי למעבד ביום טוב גופיה, לאחריו מותר דכיון שעבר יום טוב לא חיישינן, ואותן שאינן חמורין ליאסר בהספד אלא דלא להתענות בהן בין לפניו בין לאחריו מותר בהספד ובתענית. ור' יוסי מחמיר על תנא קמא כדמפרש ואזיל.
אין גוזרין תענית על הצבור תחלה בחמישי שלא להפקיע את השערים, כשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי (ל)יום חמישי שתי סעודות גדולות אחת ליום מפני שהתענה בו הוא קונה בהשפע ואחת (בשבת) [לשבת] בהשפע יהיו סבורין שבא רעב לעולם וקודם שיודע הוא קונה כפי שנמצא בידו מעות ומתיקרין ומפקיעין השער אבל משהתחילו להתענות מיום שני יודעין שאינו עושה אלא מפני התענית.
אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשי(כ)ם, דהא אקרו מועד כדאמרינן בעלמא [פסחים ע"ז ע"א] ראש חדש נמי איקרי מועד דכתיב [איכה א'] קרא עלי מועד וגו' ואמרינן [להלן כ"ט ע"א] תמוז דההוא שתא עבורי עברוה לפי שבעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים והשלימו ארבעים יום ששבו מתור הארץ בי' באב ולפי שלא ישלמו אלא בט' באב שהוא יום מוכן לפורענות שחרב בית המקדש פעם ראשונה ושניה וצוה הקב"ה למשה לעבר תמוז שיהיה מלא משלשים יום ונשלמו בט' באב ולפי שבכו בו אבותינו בכיה של חנם הוקבע לבכייתם בכיה לעולם ויש לנו ליבוש ולהכלם כי נאספו עונינו עם עונות אבותינו. וחנכה ופורים נמי יומי נסין אנון. ואם התחילו, לקבל עליהם שני וחמישי ושני ונזדמן ראש חודש ביום חמישי או ביום שני של אחריו. אין מפסיקין, ומתענין בהם. דברי ר"ג, (ע)לפי שהיו סבורין דקאמר רבן גמליאל להתענות ולהשלים בא ר' מאיר להעיד על דבריו שלא היה מתיר להשלים התענית כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה [גליון: וכן בט' באב שחל להיות ע"ש, כלומר אסור להשלים התענית כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה].
תנ[י]א שלש ראשונות ושניות וכו' כדרך שמתפללין כל השנה כלה, כלומר בבית הכנסת בלא הוצאת תיבה אבל בשבע אחרונות מוציאין את התבה.
<h2>דף טז.</h2>
לתת להם פאר תחת אפר, נמצא שבמקום תפלין מניחין את האפר דתפילין אקרו פאר דכתיב ביחזקאל [כ"ד] פארך חבוש עליך.
דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא, כלומר אם די להם שיחליפו בית הכנסת שלהם ויוליכו התיבה לבית הכנסת אחר דלמאן דמפרש משום גלות די להם בזה ולמאן דמפרש משום בזוי בפרהסיא היא לא הוה ליה פרהסיא.
בירא, מגד(ו)ל. ומחזיר מריש לבעליו, שלא היה די להם להשיב דמי המריש לבעליו אלא (ל)גוף הגזלה היו מחזירין. אדם שיש בידו עברה, כלומר גזל בידו ויכול להשיבו ואינו מחזיר ומתודה הוא על החטא ומבקש מחילה עליו. וכל הפרק הזה מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף יח:</h2>
סדר תעניות האמור וכו', ובגמרא (מפרק) [מפרש] דחסורי מחסרא והכי קתני סדר תעניות האמור בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו ושנו מתריעין עליהן מיד, פי' סדר תעניות האלו האמורים בפרשה ראשונה שבתחלה יחידים מתענין ואחר כך צבור והולכין ומתענין עד שלש עשרה [תעניות] אם לא נענו [וליחידים הוו י"ו] אימתי בזמן שיצאו שלש רביעיות דהינו שלשה ושבעה [ושבעה] עשר במרחשון ולא ירדו גשמים בכל אלו דהינו כל רביעה של יורה אז מתחילין היחידים להתענות ואחר כך צבור בסדר האמור אבל אם ירדו גשמים בעתם כהוגן וצמחו הזרעים ונשתנו מחמת אחד מן המזיקין לזרעים מיד יתחילו הצבור להתריע אפילו בראשונות שכל חומרי האחרונות נוהג בו. וכמו כן כשפסקו הגשמים ארבעים יום בין גשם לגשם בין רביעה ראשונה לשניה סימן בצורת הוא אבל אם לא פסק עדין כי אם ל' יום לא גזרינן תענית אפילו על היחידים כיון שירדו גשמים קצת בעתם דהינו רביעה ראשונה. וכי נמי ירדו גשמים לצמחים דהינו שירדו בנחת. ולא לאילן, דאלו אין מועילין לאילן שאין יורדין למטה בשרשים לפי שאין יורדין בהשפע. לאילן, שירדו בשפע ומזיקין לצמחים ששוטפין אותן ותולשין אותן. לא לזה ולא לזה, כגון שירדו בשפיכותא בכח גדול ושוברין את האילנות. לזה ולזה, כמין ממוצע שמועיל גם לאילן ולא הזיק לצמחים אבל לא ירדו כל כך שיתמלאו מהן הבורות והשיחין והמערות העשוין ומתוקנין להכניס בהן מים לשתיה. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, כלומר שהמטיר בירושלם ולא ביריחו (הסומכה) [הסמוכה] (ל)קללה היא דכתיב [עמוס ד'] והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת וגו'. אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, לפיכך מתענות שאותן בני העיר שלא ירדו בה גשמים ילכו לקנות שם תבואה באותה העיר ויהיה בה רעב אי נמי שיש להם להצטער על חבריהם ולהתפלל עליהם כדי שלא יעלה גם עליהם אף השם. וכן בענין מפולת שמנשבין שם הרוחות בחוזק ומפילין הבתים גם החומות. ור' עקיבא לא סבירא ליה אחר שאין הרעה נוגעת עליהם די להם שיתריעו עליהם בשופר ותו לא מצערינן להו להתענות ותנא קמא סבירא ליה דהתרעה בעננו הוא שאומר שש מי שענה ומשום הכי חמור עליה התרעה שהיא תענית ותוספת תפלה מתענית לבדו.
<h2>דף יט.</h2>
ועל אלו מתריעין עליהם בכל מקום, אפילו עירות שאין סמוכות לה יש להן לצעוק כמו שעושין במקום שיש פורענות מפני שהיא מכה משולחת. שדפון, בתבואה. וירקון, חולי בגופת בני אדם. חרב, חיילות ההולכים להשחית ולהרוג.
לעריהם, בכל ארץ ישראל אע"פ שהיה אשקלון מארץ פלשתים. אלא נראו ובאו בעיר אע"פ שלא הזיקו דכיון שכל כך העיזו פניהם ולא פחדו יש לחוש אם יוסיפו לבא הם וחבריהם.
מלא פי תנור, מפרש בגמרא [כ"ב ע"ב] שיעור מלא תנור תבואה (שאם היתה נטחנת היו יכולין למלאת תנור אחד) [גליון: כלומר שהלקה השדפון מן התבואה ואם היתה טחונה ואפויה היו יכולין למלאת ממנה תנור אחד ולא יותר ואע"פ שהיה השדפון מעט גזרו תענית כדמפרש ואזיל, וי"מ כמלא פי תנור שלא היה השדפון כי אם ענן קטנה ושיעורה כעשן היוצא מפי התנור בבת אחת ולא יותר ואע"פ שהיה מעט גזרו תענית כמו שכתבנו, וי"מ כמלוא פי תנור שעלה השדפון בשדה אחת בתבואה המחוברת לקרקע ובאותה שדה עצמה לא לקה (מקום) כי אם שיעור פי תנור שהוא שיעור קטן מכל השיעורים שפירשתי ואעפ"כ גזרו תענית].
ועל אלו מתריעין אפילו בשבת, וזו התרועה בעננו ולא בשופרות. ור' יוסי סבירא ליה שלא יתענו בשבת רק לעזרה שיתפללו עליהם ולא לצעקה לבכות ולמרר עצמן בבכי. (ר' ישמעאל) [שמעון התימני] אומר אף על הדבר, מתריעין בשבת. ולא הודו לו, בשבת אבל בחול הודו לו.
ועל צרה שלא תבא על הצבור, כלומר אם יסכימו הצבור להתענות חדש אחד על צרה שלא תבא על הצבור ביום ראשון יתריעו בשופרות ובשש מי שענה לפי שחמור הראשון כאחרון. חוץ מרוב גשמים, כלומר שאם ירדו גשמים יותר מדאי סבורים כל העולם שתרקב כל גרעיני הזרעים בזה [לא] יתענו לפי שאין מתפללין על רוב הטובה כדמפרש ואזיל.
תנורי פסחים, שהן עומדים בחצרות משל חרס הן ומטלטלין אותן שלא ימוקו בגשמים. גשמי בורות, שפועי גשמים למלאת בורות. ברכה ונדבה ורצון. אם נמחית אבן טועים, אבן היתה בירושלם ולכך נקראת אבן טועים שכל מי שנאבדה לו אבדה או מצא אבדה הולך שם ומכריז כדי שישמעו כל ישראל העומדים בעיר שהיא גבוהה כל כך שהגמל ורוכבו עובר תחת הצור ההוא נראה בעיני העומד על הצור כאלו הוא פחות [מחגב] ומשום הכי נקט זה שהוא דבר שאי אפשר אלא אם כן היה מבול על כל העולם. גוזרני עליך נדוי, משום דחייב חכם לנדות על כבוד הרב וכל שכן בחלול השם כדמפרש ואזיל.
היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה וכו', דאכתי לא מיקרי התחלת תענית שאין שום אדם בעולם ואפילו קטנים שיאכלו קודם הנץ החמה אפילו בלא יום תענית. ור' אליעזר אזיל אחר רוב העולם ורוב העולם קודם שעבר חצות אוכלים כל השנה לפיכך לא מיקרי התחלה לרוב העיר אלא א"כ אחר חצות. צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ואחר שאכלו ושתו באו בין הערבים ואמרו הלל, ובגמרא [כ"ה ע"ב] בעי אמאי לא אמרו הלל הגדול קודם שאכלו, ומתרץ לפי שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה כמו שעושין בלילי פסחים.
ורמינהי רביעה ראשונה ושניה (וכו') לשאול, ולא להתענות ואע"פ שעברו השתים זמני רביעה שהם שלשה במרחשון ושבעה במרחשון. ושלישית, שהיא יום י"ז במרחשון אם עבר אותו היום ולא ירדו גשמים יתחילו היחידים להתענות [ואת אמרת במתניתין שתכף שעבר יום שלשה במרחשון לא ירדו גשמים יתחילו היחידים להתענות]. אמר רב יהודה הכי קאמר, אימתי זה הסדר הנאמר בסדר ראשון שבתחלה מתענין היחידים שלש תעניות ואחר כך הצבור שלשת ימים שאין אוכלין מבעוד יום ואחר כך עוד ג' ימים שהן אוכלין מבעוד יום ואחר כך שבע אחרונות שמוציאין את התיבה כל זה הסדר לא נאמר אלא בזמן שיצא כל זמן רביעה ראשונה של יורה שהיא ג' זמנים והכי גרסי' אימתי בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית אבל ירדו גשמים בעתם ברביעה ראשונה [ו]עמדו הזרעים ונשתנו שהתחילו להפסד באחד מהפסדין הבאים בזרעים (מיד) יתחילו כל הצבור להתענות ולהתריע מיד. דוקא ש[י]נו, דאפשר שישובו מההפסד ההוא. אבל יבשו, דלא אפשר בחזרה לא מתריעינן. פשיטא, דהא לא (אועיל) [יועיל] בהו תפלה. לא צריכא דהדר אתקון, כלומר שאינו יבש כל כך שיש בו קצת לחלוחית אחר שנתלבנו מחמת יובש. מהו דתימא א[ית]קנתא מילתא היא, עדין יועיל להם תפלה. קמ"ל, דשוב לא יחזרו לקדמותן דכבר נפסדו.
<h2>דף יט:</h2>
בפרס הפסח, בסמוך לו לפי שאז הן צריכין למטר. ועל (הפירות) [הבורות] וכו' בפרס החג, שאין דרך שיורדין כל כך גשמים שמתמלאין הבורות מהם ומהם מסתפקין כל השנה לשתיה. ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד, אפילו בימות החמה דכל שעה מצטרכי לשתות ואין צרה גדולה מזו. אלא בהפרכיא שלהן, באותו מלכות שכלו בו מימי בורות שיחין ומערות.
ואסכרא, חולי שקורין מלנט שבתוך פיו של אדם ופעמים שנתבקע לתוך פיו ומת ולשון אסכרא כמו [תהלים ס"ג] כי יסכר פי דוברי שקר והיא מיתה משונה. בזמן שיש בה מיתה, שהיא מכה משולחת ומתין בה. על הגובאי, מין ארבה שמוצץ לחות גרעין חטה שבשבלים בכל שהו אפילו לא נראה מן הגובאי אלא ד' או חמשה בידוע שעתידין לבא הרבה אבל אם ראה ממין חגב ד' או ה' לא מתריעינן בכל שהוא לפי שמין חגב מצוי הוא בתבואה ואינו מזיק לפי שאין דרך שיתקבצו מהן הרבה. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף על החגב.
<h2>דף כ:</h2>
תנא מפולת שאמרו, להתריע עליהן מיד שהן בריאות וחזקות ואין גבוהות יותר מדאי ולא עומדות על גב נהר דאם היה אחד מאלו דרך העולם הוא שנהרות מפילות הבתים ומרוב גובה מתחבט הבנין ותפול אפילו ברוח מצויה.
<h2>דף כא.</h2>
ויצאו ממנה תשעה מתים, דהינו לכל חמש מאות שלשה מתים.
<h2>דף כב.</h2>
שדפון או ירקון כל שהוא כיון שנראה מתריעין מיד.
בשדה (ש)אינה משולחת, דהינו ארחיה, טרפה שני בני אדם, ולא אכלה אלא אחד מהן ודאי משולחת היא להרוג בני אדם דכיון שלא היתה רעבה אלא לאחד מאי טעמא קטלתיה לאחר. אכלה שניהם אינה משולחת, דאגב כפנא אכלה להו לתרויהו. עלתה לגג, להשתמש כל שמושן היה בגגותיהן שלא היו משופעין אלא שוין והוא הדין לבית שתחתיו.
חרב של שלום, העוברת דרך אותה מלכות להלחם במקום אחר.
<h2>דף כב:</h2>
לסגף, כמו [במדבר ל'] לענות נפש כדמתרגמינן לסגפא נפש. יצטרך לבריות, שלא יהא בו כח לטרוח ולהתפרנס מיגיעו וכתיב [בראשית ב'] לנפש חיה תחיה.
ובגולה מתריעין עליהן מיד, לפי שהוא (עומק) [עמוק] ויפלו הבתים אבל ארץ ישראל הרים וגבעות ובקעה שלהם היא הר כנגד כל העולם ותחתיה הרים לפיכך אין לנו להתפחד מן הבתים שהרי יסוד שלהן חזק ואמיץ.
<h2>דף כה:</h2>
בחריבה, קרקע שלא היה מעובד מזמן מרובה. טפח, כלומר שכל כך ירדו הגשמים שיכנסו תחת הקרקע טפח. בבינונית, שהיתה מזמן קרוב עבודה אבל עכשיו אינה עבודה [טפחיים. בעבודה] כדי שתרד בה שלשה טפחים. כמלא ברך המחרישה, חריץ שבין תלם לתלם כמלא פרשה העץ מתוקן שבו תקוע הברזל שחורש והוא מכוסה במחרישה והוא נכנס תחת הארץ קרוב לשני טפחים או לשלשה.
<h2>דף כו.</h2>
בשלשה פרקים בשנה וכו', בגמרא פריך תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף, (ומתני) [ומשני] חסורי מחסרא והכי קתני בשלשה פרקים כהנים נושאין כפיהם כל זמן שתפללין ויש מהן ארבעה פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ואלו הן שלשה פרקים תעניות ומעמדות ויום הכפורים, בשלשה פרקים אלו כל זמן שמתפללין לפי שאין מצוי בהן שכרות שהרי בתענית הן יושבין אבל בכל השנה לא היו נושאין כפיהם כל זמן שמתפללין דהינו יוצר ומנחה אלא ביוצר לבדו דהא שכיח שכרות במנחה ושכור אסור לשאת כפיו דהא נסמכה פרשת מברך לנזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין [גליון: דכתיב [דברים י"ח] לעמוד לשרת בשם ה', [שם י'] ולברך בשמו מה משרת אסור ביין בשעת עבודה אף מברך אסור ביין בשעת ברכה] (ובשעת עבודה), ובתעניות ובמעמדות היו מוסיפין תפלת נעילה כדעבדינן ביום הכפורים.
אלו הן מעמדות וכו', כל זאת המשנה מפורשת בפרק סדר תעניות כיצד [ט"ו ע"ב] (ו)ישראל שבאותו מעמד שלא עלה לירושלם מתכנסין בעריהם באותן מקומות שהן יושבין כל השנה וקורין במעשה בראשית, ובגמרא [כ"ז ע"ב] מפרש שאלמלא מעמדות כלומר הקרבנות לא יתקיימו שמים וארץ. פרשה גדולה, שיש בה ששה פסוקים. קורין אותה בשנים והפרשה השנית קורא אותה יחיד ואם הפרשה השנית של ששה והראשונה קטנה עושה בהיפך, ובגמרא [שם] פריך פרשה ראשונה דהינו בראשית היאך יקראנה בשנים דהא ליכא בה אלא חמשה פסוקי, ומתרץ שפוסק אחד לשנים ויש מי שאומר ומדלג שחוזר לשני פסוק אחד מאותן ג' פסוקים שקרא הראשון. בשחרית ובמוסף וכו', מפרש בגמרא [כ"ח ע"א] דהכי קאמר בשחרית של כל יום ויום גם במוסף של יום הכיפורים וכל שכן ביוצר קורין בפרשת בראשית בספר אבל במנחה קורין אותה על פה להקל עליהן מפני כובד התענית ואפילו ביום אחר בשבת שלא היו מתענין מקילינן לה כדי שלא [תשתנה מנחה של יום זה מזה וכל שכן בתפילת נעילה של תענית שלא] היו קורין אלא בעל פה דהא במוצאי היום היו מתפללין אותה דהיינו צאת הכוכבים, ויש מי שאומר במסכת יומא [פ"ז ע"ב] דתפלת נעילה פוטרת של ערבית נמצא שכבר העריב היום כשמתפללין אותה, ובמנחה של ערב שבת לא היו קורין אותה כלל מפני כבוד השבת שלא יתעכבו בבית הכנסת כל כך ויתקינו נר בשבת ויעשרו פירותיהם ויפרישו חלה מלחמם האפוי.
בכל יום שיש בו הלל, בתפלת יוצר כגון חנכה ואין בו (מסוף) [מוסף] אבל הלל יש בו. אין בו מעמד שחרית, כלומר לאותו מעמד שהיה בירושלם שהיה עומד על הקרבן לא היו קורין בפרשת בראשית אלא היו מתפללין ק"ש ותפלת יוצר אחר ארבע שעות שהיה קרב התמיד כדאמרינן ביומא [ל"ז ע"ב] הקורא ק"ש עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא ידי חובתו לפי שאנשי משמר היו מקדימין ואנשי מעמד מאחרין ולפי שהיו צריכין למהר ולחזור בבית המקדש כדי שיקריבו שם אברי תמיד והקטרת והנסכים והם מתעכבים בעבור קריאת ההלל לפיכך מקילינן להו שלא יקראו במעשה בראשית בו ביום אבל בשאר מעמדות שבכל ארץ ישראל קורין במעשה בראשית כמשפטם דהא אינהו (ד)לא טרידי בשום דבר רק אין להם לעשות כי אם להתפלל ומשום הכי אמרינן לעיל אפילו במוסף היו קורין במעשה בראשית בספר תורה ואותה משנה מיירי במעמדות שבכל ארץ ישראל. קרבן מוסף, כגון ראשי חדשים שיש בו הלל ו(ב)מוסף. אין במנחה, לא [היה מעמד במנחה] וכל שכן במוסף דהשתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כל שכן נמצא שאין בו מעמד כי אם בנעילה [דבשחרית] הלל דחי במוסף ובמנחה מוסף דחי. וכן היה ר' יהושע שונה וכו', דקרבן מוסף שהוא כתוב בתורה ואין צריך חיזוק דוחה של נעילה שהרי אינה תדירה ולא של מנחה (שאינה) [שהיא] תדירה אבל קרבן עצים דהיא אינה תדירה [ואינה] מן התורה עבדינן לה חזוק שדוחה של מנחה אע"פ שהיא תדירה, וחזר ר' עקיבא להיות שונה כן. וקרבן עצים יש לומר שאותן המתנדבים להביא עצים למערכה היו רגילין להביא קרבן בהמה בו ביום מרוב שמחתן במצות ולפיכך אנשי מעמד היה להם טירחא בזה ולפיכך מקילינן להו [שלא יקראו במעשה בראשית, ויש לומר שלא היו מקריבין קרבן בהמה] אבל לפי שכל ישראל מחבבין את המצות ומכבדין העוסקין במצות כדאמרינן [קידושין ל"ג ע"א] שבעלי אומניות אינן רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים מפני המביאין ביכורים עומדין הכא נמי כל עם ירושלם וכל הכהנים יוצאין לקראתם ולא היו זריזין למהר בעבודת אותו היום ולפיכך מקילינן לאנשי מעמד שלא יקראו במעשה בראשית.
באחד בטבת לא היה בו מעמד, כלל לפי שיש בו הלל משום ראש חדש ומשום חנכה ודחי שחרית ואיכא (מסוף) [מוסף] דדחי שלו ושל נעילה ואיכא קרבן עצים דדחי של מנחה, ובגמרא פריך [כ"ח ע"ב] אמאי לא חשיב נמי אחד בניסן לא היה בו מעמד כלל דאית הלל בראש חדש וקרבן עצים דבני ארח(י), ומתרץ ש"מ הלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מנהגא הוא כמנהג אבותיהם בידיהם ואין כח בהלל כזה לדחות מעמד של יוצר אבל הלל דחנוכה כיון דנביאים תקנוהו כדאמרינן בערבי פסחים [פסחים קי"ז ע"א] דהלל זה נביאים שבימיהם תקנוהו שיהיו אומרין אותו על כל צרה שלא תבא עליהם וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן ועל כן יש בו כח לדחות מעמד של שחרית, ויש מן הרבנים שאומרים דהא [ד]אמרינן דקרבן מוסף דחי מעמד של נעילה וכל שכן דיליה לא מיירי בקריאת ספר תורה במעשה בראשית דלעולם לא הניחו מלקרותה כדאמרינן לעיל בשחרית במוסף אלא תוספת תפלות שהיו מוסיפין בכל עת שמתפללין אבל בכל יום שיהיה בו הלל היו מקילין באותו תוספת תפלה שהיה בתפלת יוצר וביום שהיה בו מוסף היו [מקילין] בתוספת של תחנות ובקשות של מוסף ושל מנחה ובין אותן מעמדות [של ירושלים ובין אותן מעמדות] שבארץ ישראל היו קורין אפילו ביום הלל ומוסף במעשה בראשית אבל אותן תחנות וסליחות שהיו רגילין לומר לא היו אומרין אותן ביום שיש בו הלל או ביום שיש בו מוסף.
חמשה דברים אירעו את אבותינו וכו' בשבעה עשר בתמוז שנשתברו [הלוחות], דהא אמרינן [כ"ח ע"ב] בששה בסיון נתנה תורה לישראל בז' בו עלה בהשכמה לקבל שאר התורה ועמד שם מ' יום וכשירד שבר הלוחות נמצא שנשלמו בי"ז בתמוז, כיצד כ"ד בסיון (וי"ד) [וט"ז] בתמוז הרי מ' ובי"ז בתמוז היינו מ"א ירד ושבר הלוחות. [ע"ב] בטל (את) התמיד, שלא היה להם כבשים להקריב מפני (המשור) [המצור], גמרא כלומר ומסורת מאבותינו אבל מקרא לא, ובתלמוד ירושלמי [ה"ה] אמרו העמיד צלם בהיכל שנחלקו בו תרי אמוראי חד אמר צלם של מנשה ובבית ראשון קא משתעי וחד אמר צלמו של אפוסטמוס ובבית שני קא משתעי, וכן נמי הא דאמרינן (חרב הבית) הובקעה העיר ומוקמינן בגמרא [כ"ח ע"ב] בחרבן שני מיירי אבל בחרבן ראשון בתשעה בתמוז היה. שרף אפוסטמוס את התורה, הוא אחד משרי יונים, גמרא [שם] פירוש אבל לא מוכחינן מקראי. העמיד צלם בהיכל, דכתיב [דניאל י"ב] ומעת הוסר התמיד [ו]לתת שקוץ (מ)שומם ביום שהוסר התמיד באותו יום כמותו נתן שקוץ משומם וכיון דקאמר לן בקבלה שהוסר התמיד בי"ז בתמוז הם הכי נמי העמיד בו צלם בהיכל.
זמן עצי הכהנים והעם תשעה וכו', משפחות היו בירושלם שקבועים להם ימים ידועים בכל שנה להביא עצים במקדש לצורך המערכה כגון גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, תאנים יבשות שכותשין אותן ועושין מהן עיגולין ועל שם הכלי שקוצעין אותן בו ששמו מקצוע קרי להו קציעות כמו [ישעיה מ"ד] יעשהו במקצועות ומתרגמינן באיזמלנין ובאלה הכלים היו גונבים את לב הרשעים שהיו מבטלות אותם מלעלות לירושלים להביא ביכורים כדאמרינן בגמרא [כ"ח ע"א] שהיו אומרים לעשות מהן עיגולי דבלה אנו מוליכין אותן במכתש שלפנינו [וכל אלו] החסידים הראשונים שהיו בבית ראשון בניהם ג"כ התנדבו להביא עצים והיו משתתפין עם זתוא בן יהודה, וכן בני סלמא שהיו עושין מהן סולמות כדי שלא יכירו האויבים שלהביא למערכה הם עושים והיו אומרים להם להביא יוני שובך אנו עושים וכל מי שטועה בשבטו ואינו יודע עם מי ילך הולך עם בני זתוא ובשביל שלא ידחו ממקומן הוצרכו למנות במשנה.
<h2>דף כו:</h2>
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, דכתיב [במדבר י'] ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן נמצא שנשארו ט' ימים מאייר דהא לעולם הוא חסר וכתיב [שם] ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים ואמר ר' חמא בר' חנינא מלמד שסרו מאחרי ה' כלומר ששאלו בשר זה שלשת ימים ואותו יום שנסעו היה מאלו השלשה נמצא מאייר כ"ב יום כשאמר להם המקום שיתן להם בשר חדש ימים שהם כ"ט יום חשוב [ז'] ימים שנשארו מאייר וכ"ב מסיון נשלמו כ"ט יום של בשר שהוא חדש חסר ותכף חטאה מרים ונסגרה שבעת ימים הרי כ"ט מסיון ומחרתו בו ביום שנשתלחו מרגלים ונתעכבו מ' יום וכשתחשוב אותם תמצא שכלו בי' באב כיצד יום אחד מסיון דהוא מלא וכ"ט מתמוז שהוא חסר הרי ל' וט' מאב הרי ל"ט, ובגמרא [כ"ט ע"א] מוכיח שעברו תמוז והיה ל' יום [איכה א'] קרא עלי מועד לשבר בחורי בעבור שיזדמן יום בכיתן בט' באב שהוא יום פורענות לעולם וכשם שבכו אבותינו בכיה של חנם נקבעה לבנים בכיה לדורות. וחרב הבית בראשונה, בגמרא [שם] מקשינן דבפסוק אחד כתיב [מ"ב כ"ה] בחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנצר בא נבוזראדן רב טבחים וישרוף את בית ה' ובפסוק אחר כתיב [ירמיה נ"ב] ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה וישרוף את בית ה', ומתרץ בז' בו נכנסו גוים להיכל ואכלו בו ושתו בו שביעי ושמיני ותשיעי עד שפנה היום סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך עד עשירי שנאמר [שם ו'] אוי נא לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר ר' יוחנן בן זכאי אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בי' ורבנן שגזרו ביום תשיעי סברי אתחלתא לפורענותא הוא העיקר. וחרב בשניה, גמרא דתניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב וכן יום פורענות אם עתיד לבא פורענות לעולם לא יבא כי אם בו ביום. ונלכדה ביתר, גמרא. וכן נחרשה גמרא.
משנכנס אב ממעטין בשמחה, כלומר אם אירע לו שישיא בנו ובתו לנשואין בחדש אב ממעטין בשמחת החופה וכל שכן בשמחת מרעות שהיא רשות. שבת שחלה ט' באב וכו', לא בשבת ממש אלא בשבוע שיבא ט' באב ביום שני או שלישי או רביעי אסור להסתפר שער ראשן ולכבס בגדיהם כל אותו שבוע. ובחמישי מותרין, אע"פ שט' באב למחר שהוא ערב שבת אבל מפני כבוד השבת שרינן ואע"ג דקיימא לן לא שכיח בבד"ו ואחר שט' באב הוא ביום ו' נמצא שפסח בא ביום ו' אם תחשוב למפרע והסימן אלפא ביתא של א"ת ב"ש ביום הראשון של פסח יבא ט' באב באותו יום ויום שני של פסח הוא יום שבועות ויום שלישי של פסח ראש השנה וזהו ג"ר אעפ"כ בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה לא היו חוששין לא לאד"ו ולא לבד"ו. ערב ט' באב וכו' שני תבשילין, בצים ודגים או שני מיני דגים צלויים ומבושלין אבל מבשר לא אפילו תבשיל אחד ולא יין. ר"ג אומר ישנה, אדם היה רגיל לסעוד בי' בני אדם לא יאכל כי אם בחמשה היה רגיל לאכל שני תבשילין לא יאכל כי אם אחד אבל בשר לא קא אסר ר"ג, ור' (יהושע) [יהודה] מחייב בכפית המטה כמשפט כל אבל שחייב לכפות כל מטות שיש לו בתוך ביתו שיהו רגלי המטה למעלה והוא שוכב על המטה ההפוכה.
אמר רבן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל וכו', וקא מפרש בגמרא [ל' ע"ב] שביום הכפורים נתנו לוחות האחרונות [לישראל שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר בתחלה ושבר הלוחות וביום י"ח טחן העגל וביום י"ט עלה למרום לקבל הלוחות האחרונות] ונשתהא שם שמנים יום מ' יום עמד בתפלה דכתיב (ואתפלל) [ואתנפל] לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה עמד שם לחזור וללמוד התורה [כבראשונה] חשוב מי"ט בתמוז דההוא שתא מלויי מלויה ול' מאב הרי מ"ב וכ"ט מאלול הרי ע"א וט' מתשרי הרי שמנים וביום הכפורים ירד עם הלוחות. וט"ו באב, יום שכלו בו מתי מדבר שבכל ט' באב היו חופרין קבריהם ונכנסין לשם בתכריכיהן כל שהוא מן העשרים ומעלה ומי שהוא לא היה רצון הבורא לסלקו מן העולם עדיין היה עולה מקברו וחוזר לביתו וכן היה משפטם בכל ט' באב ומתו בכל שנה ט"ו אלף ופרוטרוט ואותה שנה שכלו נכנסו בקבריהן ולא מתו והיו סבורין שמא טעו בקביעות החדש המתינו עד ט"ו באב שהלבנה במלואה ובאותו היום ידעו שכלו והיה יום שבט[ל] החפ[י]ר[ה], וטעמים רבים אחרים מפורשים בגמרא. בכלי לבן שאולין, אע"פ שהיו עשירים שהיו יכולות ללבוש בגדי מלכות אעפ"כ היו שואלות מחברתן זו שואלת מזו וזו מזו כדי שלא לבייש מי שאין לה והיו כל מלבושיהן דומין זה לזה. והתקינו שיהו כלן צריכות טבילה שלא לבייש את שאינה טהורה, ומפרש בבריתא [ל"א ע"א] כל מי שלא היה לו אשה הולך לשם ובורר משם הראויה לו ואם היתה האשה מתרצה בו וקרוביה היה מקדשה בשובם לבתיהם.
תנא שחרית ומוסף ומנחה ונעילה [י]ש בה[ן] נשיאות כפים, דכיון דיום הכפורים (ש)הוא אסור באכילה ושתיה דליכא שכרות ראוי כל כהן שישא את כפיו. ר' יהודה אומר [וכו'], יום הכפורים אטו שאר ימים גזרינן ובשאר יומי דשכיח שכרות מן המנחה ולמעלה אסירי מנחה ונעילה לישא כפים. ור' יוסי [סבר] מנחה דאיתה כל יומא, כלומר שאין דרך כל ישראל להתפלל נעילה אלא בשלשה זמנים אלו שהן יום הכפורים ותענית של צבור וכל ימות השבת לאנשי המעמד אע"פ שלא היו מתענין אלא ד' ימים בשבת אבל תפלת נעילה לא היו מתפללין בשבת וכיון דליתה בכל יום לכל העולם אלא בכל יום דלא שכיח שכרות לא גזרינן יום דלא שכיח שכרות אטו יום דשכיח שכרות ונושאין כפיהם ויש לומר דיום אחד בשבת וששי בשבת לאנשי מעמדות בתפלת נעילה לא היו נושאין כפיהם כדין שלא היו מתענין. אבל האידנא כלומר בכל יום תענית שאנו מתענין אפילו במנחה הכהנים נושאין את כפיהם מאי טעמא עבדינן, ומתרץ כיון דסמוך וכו' כלומר שרגילין אנחנו שאין אנו מתפללין מנחה עד סמוך לשקיעת החמה מרוב עניינו וטרדת מזוננו אנו מאחרין לבא להתפלל ועוד שאנו מאריכין בתפלה בסליחות ובקשות ובשש מי שענה כתפלת נעילה דמי ולא גזרינן אבל בתפלת יום הכפורים ושאר תעניות בעוד שהיו ישראל עשירים שמתפללין מנחה בשמונה שעות ביום ובאותו זמן שכיח שכרות בשאר ימות השנה גזרינן יום תענית אטו שאר ימים, ויש לפרש בענין אחר (או) מנחה דאיתה בכל יומא כלומר תפלת המנחה כל יומא בשעת שכרות גזרינן אפילו בימי תענית נעילה דליתא כל יומא בשעת שכרות דהא תפלת נעילה היא כנגד נעילת שערי שמים דהוא צאת הכוכבים או למאן דאמר [ירושלמי תענית פ"ד ה"א] כנגד שערי היכל שהיו ננעלין קודם לבין השמשות וההיא שעתא לא שכיח שכרות דהא כבר ישנו אחר הסעודה זמן מרובה וכבר הפיג היין לפיכך לא גזרינן בימי תענית אבל ר' יהודה סבירא ליה (ו)[ד]אפילו בזמן נעילה שכיח שכרות, לפי האי פירושא ביום אחד בשבת וששי בשבת לאנשי מעמד כשהיו מתפללין תפלת תענית לדברי ר' יוסי היו נושאין כפיהן ולדברי ר' יהודה לא היו נושאין כפיהן וכפירוש הראשון יותר נראה.
<h2>דף כט:</h2>
נשמיט מיניה, כלומר ידיחנו בדברים שלא יבא עמו לדין בכל חדש אב לפי שחדש אב מוכן לפורענות לשונאי ישראל. באדר ניזיל בהדיה, ולא ידחנו שהוא חדש מוכן לטובת ישראל ויזכה בדין.
לכבס וללבוש, כלומר באותה שבת קודם יום ט' באב. אבל לכבס ולהניח, עד שיעבור ט' באב. כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, גיהוץ מיקרי בגדים שמעבירין במי האפר שקורין ליגשי וכבוס מיקרי במי נהר שהן צונן ובארץ ישראל אפילו הכבוס של מי הנהר היה אסור להם לפי שיודעין לתקנם וללבנם היטב או מפני חשיבות נהרות ארץ ישראל היו מתלבנין הבגדים מאותן שלנו של בבל במי האפר החמין אבל כבוס במים צונן בבבל שרי אפילו במלבושין של צמר אבל בכלי פשתן אפילו גיהוץ מותר בהם, יש מפרשים דמיירי בכלי פשתן שנתכבסו בשבוע שעברה אין בהם משום גיהוץ שאין הגיהוץ מיפה לכלי פשתן יותר מן הכבוס ולא אסרו גיהוץ בבגדים שנתכבסו בשבוע שלפני ט' באב יכול להגהיצן בשבוע דתשעה באב, ויש מפרשים שאע"פ שכלי פשתן מתיפין בגיהוץ יותר מן הכבוס אפילו הכי מותר לגהץ אותן מפני אסטינסות שאין אדם יכול להשתמש בכלי פשתן אלא אם כן הם נאים ומגוהצין ועוד שמקבלים טנוף בדבר מועט ובזיעת האדם ונמאסין לאדם להשתמש בהם אבל בכלי צמר שאין אדם לובש אותם דבקים בעור הבשר אלא בחציצת בגדי פשתן אינן נמאסין ללבשן אע"פ שהן מטונפין לפיכך אסרו בגדי צמר והתירו בגדי פשתן וכענין זה התירו באבל במסכת משקין בבגדי פשתן, ואע"פ שהתירו בגיהוץ אסור ללבשן באותה שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה ותכף שעבר ט' באב יהיו מוכנין לו ללבשן ולא יצטרך להמתין עד שימצא כובס.
כסעודת שלמה בשעתה, בשעה שהיה בתקפו שירד מגדולתו על ידי אשמדאי כדאיתה במסכת גיטין [ס"ח ע"ב] ויש מי שאומר מלך והדיוט שלא חזר למלכותו ויש מי שאומר מלך והדיוט ומלך קאמר הכא בשעתה בתקפו הראשון.
מראש חדש ועד התענית, כלומר אע"פ שתשעה באב בשלישי אסרינן ליה בשבת שעברה לספר ולכבס אבל אחר ט' באב שרי, ר' יהודה קא אסר אפילו לאחריו עד סוף כל החדש, ורבן שמעון בן גמליאל הוא מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר מיקל שאינו אוסר אלא יום ראשון ושני שהוא לפני ט' באב אבל לפני השבת שעבר שרי לכבס ומחמיר שאוסר אף לאחר ט' באב אך לא כל החדש כר' יהודה אלא סוף אותה שבת לבדה, ורבא פסיק כר' מאיר לקולא שאין אוסר כלל אחר ט' באב.
<h2>דף ל.</h2>
לא שנו, שאסור לאכול בשר ולשתות יין. אלא משש שעות ולמעלה, דהינו שעה שביעית ושמינית ובלבד שיהא סעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד באותו היום כדקאמר באידך מימרא. אבל משש שעות ולמטה, אפילו בסעודה המפסקת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואי לא הוי סעודה המפסקת אפילו משש שעות ולמעלה מותר לאכל בשר ולשתות יין ותרויהו בעינן משש שעות ולמעלה וסעודה המפסקת.
אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות, לפי שצער הוא לו לפי שאינו בקי בהן ואינן לו משמחי לב.
אבל אוכל הוא בשר מליח, לפי שאין אדם שמח באכילתו. כל זמן שהוא כשלמים, דהינו שני ימים ולילה אחד שיעמד במליחה ולא יותר אכתי יש בו שמחה אבל ביותר מזמן זה עץ בעלמא הוא. וכמה תסיסתו שלשה ימים, אבל יותר משלשה ימים אסור. ויושב בין תנור וכירים, כמנהג בני השבי.
כל דבר שהוא להבא, כגון יעלה ויבא שהוא מתפלל על מה שעתיד להיות (ש)אומר בעבודה שהוא רצה. וכל דבר שהוא לשעבר, כגון על הנסים דפורים וחנוכה שאנו מודים ונותנין שבח להקב"ה שהצילנו אומרה בהודאה דהינו מודים והם הכי נמי האי נחם דתשעה באב ראוי לאמרו בברכת עבודה.
<h2>דף ל:</h2>
ותהי עונותם על עצמותם [יחזקאל ל"ב] כלומר שלא ימחו כל ימי שעצמותיהם קימין וזה זמן מרובה אחר מיתתו ולא יצפצף ועולה כשאר החוטאים.
<h2>דף לא.</h2>
וכל הכלים טעונין טבילה, שכל אחת ואחת מחזקת חברתה בטמאה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא שהם טהורין אפילו הכי צריכין טבילה שאפשר שהרבה בהם לא היו טמאים ולא היו לובשין אותן בנות החכמים אלא עד שיטבילום ולפיכך הוצרכו טבילה שלא לבייש אותה שאינה טהורה ולא יבשו עמי לעולם.
